המשורר הרוסי הגדול יוזף ברוידסקי כתב פעם ש"באמנות, להיות מלאכותי זה עוד יותר גרוע מלהיות רע." ב-1964 נעצר בעוון 'שוטטות', נשפט ל-5 שנים והוגלה לאזור ארחנגלסק. ב-1965 שוחרר בעקבות לחץ דעת הקהל העולמית. חלק קטן משיריו פורסמו בברית המועצות, אולם הרוב התפרסם במערב ("שירים ופואמות", 1965). ב-1987, בגיל 47, ברודסקי קיבל את פרס נובל לספרות (אחד מהצעירים שבין חתני הפרס) על "כתיבה חובקת-כל, המלאה בהירות מחשבה ועומק פואטי"… הכתיבה שלו היא בהחלט רלוונטי לקייטרינג ישראלי ותיכף תבינו למה: זה משל טוב למסעדות כאן בארץ – הן מלאכותיות. המסעדות כאן, ובמיוחד כאלו שעושות קייטרינג, מרבות להשקיע בפוזה אבל לא בתוכן.
האם יש דבר כזה קייטרינג ישראלי ומה המקורות שלו?
גם הטובות במסעדות שלנו – וגם אלו שעושות קייטרינג, אלה לא מסעדות שגדלו וצמחו מהמסורת הקולינרית שלנו, מהחומרים שגדלים כאן בישראל, אלא מוסדות זרים שמלוקטים ברחבי העולם ומושתלים כאן. בדרך כלל האוכל שמוגש בקייטרינג כזה הוא בעייתי: אם הוא מוגדר כישראלי אז האווירה שלו אינה ישראלית; אם האווירה ישראלית אז האוכל אינו ישראלי. מעין ביצה ותרנגולת שממלאת הקייטרינג הישראלי בעיקר בפוזה, שהערך היחיד שלה הוא כסף. קייטרינג שהוא אשכרה מסעדה ישראלית – נדיר פה מאד. כי זה לא מוכר, ואם זה כן מוכר, זה אמור לנוע בטווח מחירים של בין 12-30 שקל למנה. זה לא רמת מחירים של קייטרינג, זה לא רמת מחירים של מסעדת שף. תחשבו למשל, שהייתם באים לנאות גולף והיו אומרים לכם שהחדר הזה, ששווה 400 שקל ללילה, יעלה 12 שקלים בלבד. התפיסה שלכם של המקום, נאות גולף, היתה יורדת מיד. כנ"ל לא תדמיינו לכם טיפול בדלקת חניכיים ב-10 שקלים. יש מחיר לדברים, וגם לאוכל ישראלי. לא רק לאוכל אסייתי שמתחזה לאוכל ישראלי.
יש כמובן "אורנה ואלה" ו"בוחא" בתל אביב, ויש גם "פאראדיסו" המשובחת בירושלים, אבל זה פחות או יותר. יש גם את טשרניחובסקי 6 בתל אביב – שהיא אולי היחידה שעושה אוכל ישראלי, אבל היא לא חומוסיה. המסעדה פעלה בצהריים, והציעה מבחר גדול וטעים להפליא של תבשילים בסגנון ביתי, בביצוע ובהגשה מקצועיים. היום היא מסעדת קייטרינג איכותי.
